איה אליאב

יומני קורונה, מחשבות טרוניות וציורים,

צבעי גואש סטיק על נייר, 21-27 לאפריל 2020

יום 40.jpg

יום 40 (לסגר)

היום זה היום ה-40 שאנחנו פה בסגר הרמטי מאוד בספרד. לא יוצאים מהבית 40 יום. יוצאת רק לסופר ולחנות ירקות. אני שומעת בקנאה מחברים וחברות בארץ שיוצאים לרוץ בשדה, או לשחק מתחת לבית, ומייחלת ליום שבו גם לנו יהיה מותר לצאת למרחק של 100 מטר, לרכב על אופניים עד לפינת הרחוב וחזרה.

הסטודיו שלי נמצא בקצה השני של העיר, ואין לי שום דרך להגיע אליו. הוא רחוק, רחוק מאוד פיזית ומנטלית ומפרידה בינינו שעה של נסיעה ברכבת התחתית וכרגע רק המחשבה על לרדת למנהרות הרכבת התחתית של ברצלונה נראית לי טירוף מוחלט. אני מנסה לדמיין את הפעם הראשונה שארד למנהרות המטרו כשכל זה יהיה מאחורינו והדרך היחידה שאני מצליחה לדמיין את עצמי שם זה עם מסכת אב”כ, שקית זבל ענקית על כל הגוף וכפפות מנתחים, בורחת מכל יצור שנושם.

אז אין סטודיו. אין לי חדר משלי. וגם אין לי זמן, אין לי עשר דקות משלי. תמיד חולקת מקום, תמיד עסוקה בעבודות בית או בפתירת בעיות של הוראה מקוונת של הבת שלי או עזרה בהכנת שעורי בית, או ריבים על אי הכנת שעורי בית או ריבים על חוסר זמן ומקום עם בן הזוג, או התפייסויות, או הרהורים על הריבים או על חוסר זמן ומקום. ובסוף היום - היום נגמר כמו קודמו. עיסת ימים נטולי אפיון. רק המון מגבלות, המון מחוייבויות, המון דאגות והמון שאלות נטולות תשובות, ובתוך כל זה מהדהדים לי קולות של חברות וחברים שאמרו לי כל אחד בתורו - למה את לא מציירת בבית? תציירי בבית. ואני מנסה לפתור לעצמי את המשפט הזה. משהו בי לא מסכים לקבל את זה. לא רוצה לצייר בבית, בכאוס. אין לי מה (לצייר) (הראש שלי מלא כביסה וכלים מלוכלים בכיור) וגם אין לי עם מה (לצייר) (הצבעים שלי בהסגר בסטודיו). וגם לא אעשה עכשיו קניה של צבעים טובים וקנווסים חדשים במצב הכלכלי הלא ברור הזה. אין לי ואין לי ואין לי ונמאס לי.

אז אתמול החלטתי להציב לעצמי מטרה אחת קטנה כדי להתחיל לצאת מהריק שאליו נכנסתי, מטרה קטנה כדי שתהיה מציאותית וכדי שאוכל לעמוד בה. קניתי לי חבילה של 12 צבעי גואש-סטיק כאלה של ילדים (אונליין). קניתי בלוק ציור של 50 דפים בגודל 30x40 ס”מ (אונליין) והחלטתי לצייר ציור אחד ביום. הסטיק מתייבש תוך רבע שניה ואפשר לצייר ציור אחד בעשר דקות. לא צריך הרבה זמן ולא צריך הרבה מקום. צריך להצליח להתרכז 10 דקות במשהו אחד: בציור.

 

כל הסיפור הארוך הזה בא כדי לשתף אתכם בהחלטה (וגם בתוצאות), כי אני מאלה שחושבים שאם אין קהל אז אין אמנות. גם אם זה קהל של שני אנשים זה קהל נהדר וחשוב. וזה יעזור לי לעמוד במשימה של עצמי. 

ציור אחד ביום עד סוף סגר, עד שכל זה יגמר.

יום 41.jpg

יום 41

הבוקר כשראיתי את כל התגובות לפוסט של אתמול התמלאתי הפתעה וגם איך לומר - אושר. האמת היא שאני בדרך כלל לא ממש בעד מדיות חברתיות. אני לא מאמינה בהן כזירות אמיתיות של התרחשות שיכולה ליצור משהו. והתגובות שהגיעו לפוסט גרמו לי לפקפק בדעותי הקודמות. אולי לא הערכתי מספיק את הכוח שלהן. אני אישה עם עקרונות, ואם הם לא מתאימים לכם - אני יכולה להחליף אותם

היכולת ליצור קשר ולקבל פידבק מאנשים לא מוכרים, שאולי לעולם לא נפגש פנים אל פנים, או אנשים מוכרים שנשכחו עם השנים, והעובדה שיש לנו משהו משותף כרגע, גם אם זה זמני, זה חיבור. פתאום זה הרגיש לי קצת כמו שיח גלריה בתערוכה (מה שנראה פתאום רחוק מרחק שנות אור במציאותינו החדשה).

אז לא ויתרתי גם היום, ציירתי את ליה ביתי נאבקת בשעורים אונליין. (אני חושבת שלא יהיה מנוס מלהקדיש לנושא המורכב הזה טקסט שלם בפני עצמו בהזדמנות).

ווידוי קטן: אני חושבת שאני מתחילה להתיידד קצת עם הגואש-סטיק האלה. כנראה שבאמת בסוף מתרגלים להכל.

יום 42.jpg

יום 42

לפני שנה בדיוק הגיעה אלינו נינה, כנראה אחרי שהלכה לאיבוד לבעלים הקודמים שלה. עד לפני שנה לא הייתי מעלה על דעתי שאי פעם אהיה גם אמא של ציפור. אימצנו אותה (או היא אותנו) ומהיותנו בורים מוחלטים בענייני ציפורים התחלנו לאט לאט להכיר אותה ואת צרכיה. אחרי שבוע שהיא הסתובבה בבית חופשי, עקבה אחרינו למקלחת ונעמדה לנו על הראש בזמן ארוחת צהרים (שלא לדבר על הקקי שיגילינו בכל מיני פינות חשוכות או סתם באמצע הסלון על השטיח) עמדה בפנינו דילמה - לקנות לה כלוב או לשחרר אותה החוצה. זה היה רגע קריטי. בסופו של דבר קראנו וגם נאמר לנו על ידי מביני עניין שלשחרר אותה לחופשי, זה כמו לגזור גזר דין מוות. ציפור שנולדה בשבי לא תשרוד בחוץ. 

קנינו לה כלוב רחב ידיים ככל האפשר וויתרנו על האידיאולוגיה יפת הנפש של לתת לה להסתובב חופשיה בבית. שיחררנו אותה בבית כמה שיכולנו. לאט לאט היא התרגלה לביתה החדש (הכלוב) והתחילה לחזור אליו כשנמאס לה מאיתנו ומההצקות שלנו. נינה היא יצור עם אופי. היא אוהבת להכין לי קפה בבוקר (ואחר כך גם מנסה לשתות אותו) ולעשות אמבטיות בכיור של האמבטיה (אבל לא תמיד). היא רוצה להתחתן עם בן זוגי היקר, אבל יודעת שפינוקים זה אצלי. היא הפכה להיות בת משפחה, היא לא מדברת את שפתינו ואנחנו לא מצייצים את שפתה (למרות שאנחנו מתאמנים) אבל פיתחנו דרכי תקשורת ואנחנו ממש מבינים אחד את השניה, זה די מדהים.

 

 

במשך היום, אם יש יום יפה בחוץ, היא אוהבת לבלות את זמנה במרפסת. אנחנו תולים לה את הכלוב ליד עץ הלימוד הקטן שלנו והיא שורקת לה ומתנדנדת על הנדנדה שלה, מפצחת גרעינים וזרעים ומדברת עם הציפורים של השכנים (זה בדוק).

בחמישה ימים האחרונים ירד פה גשם ללא הפסקה. לא היה רגע אחד של קרן שמש בחוץ והעולם נהיה יותר אפור מהאפרוריות הקבועה של ההסגר הזה. נינה (ואנחנו) היינו בהסגר כפול - אין יציאה למרפסת.

פה ושם תפסה אותי מחשבה סוריאליסטית - מה יקרה אם נגזר דינינו ובעצם הגשם הזה לא יפסיק לעולם יותר? ניסיתי להזכר מתי היתה הפעם האחרונה, הרגע האחרון שנהנתי מהשמש במרפסת, שבאמת שמתי לב אליה והתרפקתי עליה, כי אולי זו-זו היתה הפעם האחרונה? (התרגלתי להרהר ב“פעמים האחרונות"של כל מיני דברים מאז שהתחיל ההסגר, מודה).

בכל אופן - השמש חזרה היום. אמנם לסירוגין, אבל דאגותי התבדו. הכל בסדר. נינה יצאה מהסגר הכפול לנופש במרפסת, למקומה הקבוע לצד עץ הלימון ונמלאתי אושר לראות אותה ככה שוב מפזמת לה, מרכלת עם השכנים ומפצחת גרעינים.

יום 43.jpg

יום 43

כולם אופים כל היום. אל תגידו שאתן/ם לא, בסופו של דבר כל אחד מאיתנו חטא באיזה לחם צימוקים או גביניות ממולאות. אצלינו ענייני האפיות לא היו מי יודע מה עד לא מזמן. כלומר, אני - אין לי מה להתקרב לתנור. זה לא עובד. מעולם לא עבד וגם לא יעבוד. כל אחד מכיר בחסרונותיו בשלב מסויים בחיים. אבל בן זוגי טוב בבישולים ואפיות. העניין הוא שגברים מבשלים כש”בא להם”, כשנוחתת עליהם המוזה. אני לא מתלוננת, חס וחלילה, בן זוגי ממשיך להרוויח את לחמינו (לפחות את חלקו) בעבודה מרחוק (או מה שנקרא אצלינו בספרד טלה-טרבחו) אבל יש לו את הפריוילגיה הזאת לחזור מהטלה-טרבחו שלו ולהחליט שהתיישבה עליו הרוח לאפות איזה בריוש. בעוד שאני, כבר מהשעה רבע לשמונה בבוקר לא מסוגלת לראות את המטבח. ככל שעוברים הימים פה בתוך הבית, מראה המטבח מעלה על עורי יותר ויותר פריחה, או במילים פשוטות - אני שונאת אותו, וכשנצא מפה, אהיה בעיקר שמחה להיות רחוקה ממנו.

 

אתמול רבנו נורא, ריב בוקר אחד וריב ערב אחד. בבוקר, בדיעווד, זו לא היתה אשמתו. סתם הוצאתי עליו עצבים עצורים כי כבר שבוע לא יצאתי לסופר. בערב, כשכבר יצאתי לסופר, חזרתי בשמונה והבית כאילו באמצע היום- חגיגה! הבנאדם עומל על מאפה קרוסטטה והילדה שרועה עם הטאבלט, רואה זבל. שמונה בערב!!!  להזכירכם, בבוקר בית ספר. שמונה בבוקר שעור ספרדית אונליין. (בודקים נוכחות). הרגשתי את הפנים שלי מאדימות מהכעס. למה רק אני השוטרת בבית הזה, ולא שזה בא לי בקלות, אני אוכלת הרבה קש על השוטרות הזאת. 

בסוף לא עזר לי, אחרי כל הצעקות והעצבים, נמסתי לגמרי… הקרוסטטה הזאת היתה תענוג לחיך.

יום 44.jpg

יום 44

יום גדול מחר: החל ממחר הילדים בספרד יוכלו לצאת מהבית להתאוורר למרחק של, נדמה לי, קילומטר. אלו חדשות גדולות, אין ספק, יציאה משפחתית, מי פילל, ומרוב אושר, או אולי מרוב תחושה של אבדן עצות, העברנו את היום בהתהלכות בבית, הלוך וחזור בחוסר שקט, תוך כדי התלבטות מה נלבש, במה נתבשם ואם יהיה כדאי לצאת עם האופניים או עם הקורקינט.

סתם. לא העברנו את היום ככה בהליכות הלוך חזור, דווקא החלטנו לעשות מהלך גסטרונומי מאוורר ומעורר תיאבון ויצאנו אל המרפסת רחבת הידיים שלנו ועשינו על האש (או בפי בן זוגי הארגנטינאי - אסאדו). אתם בטח חושבים שאנחנו ממש עושים חיים בהסגר הזה. אז לא אכחיש - יש רגעים, כמו הסופי שבוע השמשיים האלה שבאים עלינו לטובה מדי פעם, שכל כך כיף לי בפינת החמד הקטנה שלנו, שאני עוצרת לרגע וחושבת - למה בעצם צריך לצאת? או יותר גרוע - מה אני אעשה עם עצמי בחוץ? יש לי פה בבית מיקרוקוסמוס קטן שמכיל את עצמו: ישנים, קמים, לומדים, עובדים, משחקים, רבים, משלימים, אוכלים, אוכלים, אוכלים, והוכלים לישון שוב. ובאמת, מה אני אעשה עוד נאמר שבועיים, שלושה, כשיהיה מותר לצאת? עבודה כבר אין לי (בתור מדריכת תיירים לעת מצוא בתחומי ארכיטקטורה ואמנות מקומית, אין לי כרגע ממש לאן לחזור)ולסטודיו שלי לא יהיה לי איך להגיע - 17 תחנות במטרו על גופתי המתה). אז מה אני אעשה עם הבחוץ הזה???

 

 

בכל מקרה, היום עובר לו, וההתרגשות גדולה כי עצם זה שהוא עובר מקרב אותנו למחר ליציאה המשפחתית הגדולה (ודרך אגב, מזל שיש לנו ילדה, אחרת היינו צריכים לשכור אחת בשוק השחור כדי לצאת), האסאדו ממלא את בטנינו השמחה והשמנמונת, והעולם פשוט נראה ורוד. לא סתם ורוד, ורוד עם נצנצים.

עד שמתקשרת השכנה, שהיא גם הסבתא החלופית של הילדה, ובשורה רעה בפיה: לילד מותר לצאת בליווי מבוגר אחד בלבד.

מה????? כן, מה ששמעת. (חשבתם שרק בארץ ההחלטות הזויות? הנה גם כאן). מבוגר אחד מלווה עד שלושה ילדים (כך שמיד נשמנו לרווחה שאין לנו עוד ילד, כי זו היתה המחשבה הראשונה שעברה לנו בראש, דפוקים, איך לא עשינו עוד ילד, עכשיו היינו יכולים לצאת כולנו. אבל לא, מזל, זה לא היה עוזר). כל ההכנות המנטליות וההתרגשות ירדו לטמיון. הנה, עכשיו יש לנו סיבה חדשה לריב: מי יצא עם הילדה. או יותר נכון -מי ישאר בבית. כי הרי מה לא הייתי נותנת כדי להשאר שעה שלמה לבד בבית. ומסתבר שגם הוא…

יום 45.jpg

יום 45

היום בבוקר קמתי עם אנרגיות חיוביות וואמרתי לעצמי - תתעודדי, המצב יכול להיות יותר גרוע. ואם אצטט את המערכון החביב עלי מ“כוורת“ התעודדתי, ואז המצב באמת נהיה יותר גרוע.

על אף כל הנסיונות שלי לחשוב פוזטיבי הכל הלך נגטיבי. בקטנה, אבל באופן שלא יכולתי לסבול. הנסיונות שלי לחטוף ולו עשר דקות מהקורס אונליין המרתק שהתחלתי (לפני הקורונה) של אוניברסטית בר אילן (למי שמעוניין ומעוניינת -״מתקנות עולם, אמנות פמיניסטית וזהות יהודית״)  כשלו בשל ענייני בית מטומטמים (ובדיוק על זה דובר בשעור הזה של הקורס! איזה סנכרון מטאפיזי). תאמרו - מה כבר יכול כל כך להפריע - הילדה אונליין, הבעל עובד דרך המחשב, הכל סבבה. ובכן - לא אלעה אתכם בפרטים, רק אומר שזה היה בוקר נטול חמלה. חבילה מאמזון שהגיעה בדיוק כשהייתי בשרותים ונסיונות כושלים במשך הבוקר לתאם מסירה מחדש, דבורה ענקית שנכנסה לחדר של הילדה בדיוק ב-10 שניות שהחלון היה פתוח לאיוורור ובזה הסתימו הדקות הקצרותשבהן כבר הצליחה לשבת בריכוז וללמוד אונליין, שכנה שדפקה בדלת והחליטה להתחיל לספר לי על הבעיות שלה עם ביתה המתבגרת, ועוד ועוד הפתעות. 

 

בשלב זה הגיע הרגע שכבר הייתי צריכה להתחיל להכין משהו לצהריים כי לילדה יש הפסקה של שעה לאכול לפני תחילת חלק ב‘ של הלימודים. (גם על זה, דרך אגב, התווכחתי השבוע עם המורה. קצת הגזימו אצלה בבית ספר). 

הארוחה יצאה כמובן בלי טעם ומתובלת בהרבה עצבים. 

אין מה לעשות. אני מודה ומתוודה. אני זקוקה לחופש. אני זקוקה לאיורור. נפשי פצועה וזועקת.

בערב אחרי שהילדה הלכה לישון בן זוגי ואני החלפנו טרוניות על כוס ווסקי. הוא על ההוראה אונליין של סטודנטים מדוכאים ואני על שגרת המטבח. נשרפה לי הושת לגמרי אבל היה כיף.

יום 46.jpg

יום 46

מאוד לא פשוט העניין הזה של לימודים מהבית. אני כותבת על זה דווקא עכשיו כי היום חזרנו לשגרתינו המרתקת מהסופ”ש  (הרי ביום ראשון שבת אלוהים מכל מלאכתו פה בגולה) והנה אני בעיצומה של מערכה קשה. תמיד יום שני בבוקר זה היום הכי קשה. בעצם גם שלישי. אני מתחילה את השבוע באופן די קבוע עם רגשות אשמה על כל מה שלא הספקתי לעשות במהלך השבוע הקודם, מיילים לענות עליהם, וכוונות טובות לקדם פרוייקטים שאף פעם  אני לא מספיקה להתיישב עליהם, וכל התכנונים הנהדרים האלה נתקלים במלחמת גוג ומגוג של הבת שלי, שיום שני בבוקר הוא הזמן אליו מתנקזות כל אנרגיות ההתנגדות שלה. ורבות הן.

אז הנה הבוקר אני, כוס הקפה, הזום והשוט המדומיין שלי מנסים להלחם בילדה בת שבע וחצי שלא רוצה להצטרף לשעורים אונליין. לא רוצה. האמת - אני מבינה. למה לה לרצות ללמוד מתמטיקה, אנגלית, קטאלנית וספרדית אונליין כשבחדר על הרצפה מחכות הברביות עם כל השמלות, המברשות, קראוון טיולים מאובזר ועוד מיני הפתעות שנשארו שם מיום האתמול? גם אני לא הייתי הכי בעניין אם זה היה מצבי. 

יש לה לגברת כל מיני טכניקות התנגדות מגוונות. הנה כמה מהן (כדי שתדעו שאתן ם לא לבד אם אתם מזהים/ות את הסימפטומים):

 

טכניקת הריב הישיר - זו טכניקה של התעמתות חזיתית, זאת אומרת, להכנס בי ישירות: 

-״אני לא עושה ספרדית ואת לא תגידי לי מה לעשות״. 

-״ליה, לכל אחת יש את העבודה שלה, הנה, גם אני עובדת, גם אבא עובד״.

-״אז העבודה שלי זה לעשות לכם דווקא!״ (משפט שנאמר באמת, די מדהים).

 יש את הטכניקה המתוחכמת יותר - להחיל בשעור אונליין ואז ובאיזשהו שלב, כשאני חושבת שהיא מרוכזת בלימודים, פתאום יש זליגה מקרית כזו ליוטיוב. כזו שתופסת אותה ב״הפתעה״ אם אני שמה לב במקרה. 

יש את טכניקת ה״לשקר בלי למצמץ״ בסגנון, ״אמא, נגמר השעור״! או ״המורה אמרה שאפשר ללכת לשחק״! ולכי תוכיחי שלא. רק שלב ההוכחות יבזבז לי רבע בוקר. 

אם רק היה לי חדר עבודה, הייתי פשוט מסתגרת בו ועובדת, ולעזאזל כל הלימודים האלה, אבל לשבת פה ככה במטבח ולהיות מודעת לכל ההתפלחויות של הילדה מהשעורים מקשה עלי מאוד. 

עייפתי מהתפקיד המשטרתי. אני שוטרת רצוצה, בעיקר כשאני צריכה להלחם במשהו שאני לא בטוחה שאני מאמינה בו. או יותר נכון, אני בטוחה שאני לא מאמינה בו. 

יצאתי למרפסת, נכנסתי לבית-הקרטון שלה וסגרתי את הדלת. לפחות פה אני יכולה להתרכז בעבודה שלי ושתסתדר כבר היא עם כל החיסורים שלה, ובכלל עם מערכת החינוך הספרדית שעוד לא החליטה מי מה מו. רק חסר לי שקע למטען.

  • Facebook
  • Instagram

מוזמנים לבקר בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם של איה אליאב

chair-icon.png